גל מאובחן כפוסט טראומטי על רקע אירועי לחימה בשנים 2001-2004 ברצועת עזה, שם הוביל ופיקד על צוותי לוחמים תחת אש באופן כמעט יומיומי.

 

"שירתי בחטיבת גבעתי ברצועת עזה בתקופת האינתיפאדה השניה, שם הובלתי צוותים בלחימה תחת אש מדי יום.  היתקלויות, פצמ"רים, ירי ומטענים היו דבר שבשגרה, אך שום דבר לא הכין אותי לאירוע שהתרחש בתחילת שנת 2004.  אירוע שלכאורה נגמר ללא נפגעים, אך טלטל את עולמי הפנימי וממנו יצאתי אדם אחר.   כשאותו אירוע הסתיים וחזרנו לשגרה, לא באמת חזרתי. 

 

בשנים שלאחר השחרור זרמתי עם החיים.  טיול אחרי צבא, לימודים, עבודה, משפחה, מילואים.  את האירועים מרצועת עזה הדחקתי פנימה ולא דיברתי עם אף אדם על התחושות שמלוות אותי מאז אותם ימים.  מדי פעם התחושות היו קופצות ומיד הייתי מכבה את הרגש שעלה.  17 שנה הצלחתי להחזיק מעמד, עד שלא יכולתי עוד.  בבת אחת הכל התפרץ ללא שליטה.  התקפי זעם, רגישות גבוהה לרעשים, התקפי חרדה, פחד ממקומות הומי אדם, חוסר יכולת לישון, להתרכז או לתפקד, ליוו אותי למשך תקופה ארוכה.  

הספורט, שהיה חלק בלתי נפרד מחיי עוד קודם לכן, עזר לי להתגבר על הימים הקשים.  ריצה, אימון משקולות וכל פעילות גופנית שביצעתי, גרמה לי להצליח להתמקד, להרגיש ולו לכמה שעות תחושה של מסוגלות, של ריכוז וגם של רוגע מסוים לאחריה.  בימים בהם אני מבצע פעילות גופנית, אני ישן טוב יותר בלילה וקם למחרת בצורה תפקודית טובה יותר. 

 

אני מאמין שלביצוע פעילות גופנית באופן קבוע, יתרונות בריאותיים פיזיים רבים, אך גם יכולת טיפול נפשית חזקה מאוד.  זהו המקום להוציא אגרסיות באופן מבוקר, להרגיש תחושת מסוגלות ושייכות חברתית ולחוות כל יום מחדש הצלחה שמקדמת אותך להיות אדם בריא יותר מבחינה נפשית ופיזית.  

אני גאה ומאושר ביכולתי להעניק לכולם מקום מיוחד כמו הפלייגראונד להתאמן בו וגם לתרום לפרויקט חברתי חשוב ביותר.   
דרך פרויקט "שותפים" אוכל להגשים את החזון שלי להעלות את המודעות לנושא הלומי הקרב שאינו מדובר מספיק ולסייע ככל הניתן למתמודדים עם חוויות לחימה, דרך הספורט".